הפרד ומשול גרסת 2018

לו היינו שומעים על מדינה אקראית ברחבי הגלובוס בה משקיעים תקציבים ומחשבה בבניית גדרות אטומים בגובה שני מטרים  להפרדת חיילים וחיילות בבסיסי צבא היינו כנראה מרימים גבה ותוהים לעצמנו על איזה עניין לא פתור זה יושב אנשי המדינה הזו.

להמשיך לקרוא "הפרד ומשול גרסת 2018"

יום הזכרון-פוסט אישי ושיח עם ילדים

מורכב לי היום הזה.

1998 –  כיתה י', חצי שנה ארץ. אז לראשונה התוודעתי לישראליות בזעיר ענפין, המתרחשת ברגעים הצורמים בהם דמעות יום הזיכרון הופכות לזיקוקי יום העצמאות.

להמשיך לקרוא "יום הזכרון-פוסט אישי ושיח עם ילדים"

הילדה הכי יפה בגן

היום-יום שלנו רווי עד אינסוף במסרים העוסקים במראה וביופי של נשים. זה בכל מקום. בשלטי חוצות ובפרסומות, בתרבות הצריכה, בתקשורת, במסגרות חינוך, בתגובות הסובבים וכמובן גם בבית. בחלל האוויר נאמרים אינספור משפטים כמו "איזו יפה את!", "איך רזית", "יפה שלי", "הכי יפה בעולם". ולא בכדי. אלה מהווים עדיין הערוץ הפתוח לליבן של מרבית הבנות והנשים שאני מכירה. שירי ילדים וספריהם רוויים בהתייחסות למראה החיצוני וללבוש של בנות, בלי פרופורציה להתייחסות כזאת אצל בנים. "בשמלה אדומה ושתי צמות", "הילדה הכי יפה בגן", ושלא נדבר על המתרחש אצל פועלי הבניין "כשאת לובשת את שמלה האדומה". הרשימה אינסופית. אם נזקק את הסיפורים והשירים האלה התחושה שעולה מהם בהקשר זה היא כי  יפה שווה חמודה וחיובית. לא יפה – ברוכה הבאה למועדון האחיות המרושעות של סינדרלה. בעידן האינסטוש והפוטושופ  הפערים בין הרצוי למצוי מקצינים עוד יותר.

להמשיך לקרוא "הילדה הכי יפה בגן"

"אל תרוצי, את תפלי"

כמה פעמים אנו שומעים את משפט הזה בגינה או בפארק או בטיול? במשפט הזה, בעל חזות אחראית, דואגת ואכפתית,  מסתתר המסר הסמוי שהופך לעיתים גם לקול הפנימי שאותו אנו  סוחבות זמן רב לאחר שכבר הפסקנו לבדוק את גבולות מסוגלותנו. במספר … להמשיך לקרוא "אל תרוצי, את תפלי"

מגיל אפס

פרופ' ליז אליוט מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת שיקגו פרסמה ספר, המבוסס על מחקר מקיף בנוגע להבדלים בין בנות ובנים, "מוח ורוד, מוכח תכלת: כיצד ההבדלים הקטנים צומחים לפערים מטרידים ומה ניתן לעשות בקשר לכך"( (Houghton Mifflin Harcourt 2009). במחקריה … להמשיך לקרוא מגיל אפס

הפולידין והמסרים הסמויים

לפני כמה חודשים, כשעוד ראיתי את עצמי ואת אבי ילדיי להורים שוויניים,  בילינו ילדיי ואני אחה"צ שגרתי בגן השעשועים. לפתע החליק בן השבע שלי מאחד המתקנים ונחת הישר על פניו. כמויות דם ודציבלים מרשימים בכל קנה מידה. התקהלות של כל הנוכחים. שטפנו עם מים ועלינו הביתה. בדרך אמרתי לו  את מה חשבתי שהיה המשפט הקבוע במקרים האלה לשני ילדיי – "זה קורה, חמוד שלי, אני יודעת שזה נורא כואב, אבל תיכף נעלה הביתה, נשים קרח ופולידין, אתה תהיה בסדר". בתי, שאגב, לא השתתפה בהמולה המודאגת בגינה, הציעה לו לשים סדרה שהוא אוהב. הפעילה והלכה לחדרה.

להמשיך לקרוא "הפולידין והמסרים הסמויים"