יום הזכרון-פוסט אישי ושיח עם ילדים

מורכב לי היום הזה.

1998 –  כיתה י', חצי שנה ארץ. אז לראשונה התוודעתי לישראליות בזעיר ענפין, המתרחשת ברגעים הצורמים בהם דמעות יום הזיכרון הופכות לזיקוקי יום העצמאות.

2002 ובשנים לאחר מכן – בזה אחר זה מתגבשים לרשימה הולכת ונפערת של שמות של חיילים, אותם היום כבר הייתי קוראת ילדים אשר יישארו בני 19 או עשרים או 24 לתמיד. חיילים שהכרתי, לצדם שירתתי או עבדתי: דני, איגור, גרמן, שני, גלעד. וימי הזכרון הופכים לאישיים וכואבים במיוחד.

2010 – אני אמא לתינוק שזה עתה נולד. המחשבה על גיוסו יום אחד מקפידה לבקר אותי  לא מעט ומעיקה ביותר.

2018- הכאב של ימי הזיכרון כבר חלק ממני. חלק שהשכיל לצמוח לידי קשר עם עמותת נט"ל  –  אחד הדברים המבורכים והמשמעותיים שקרו לי.  שלוש שנים של התנדבות שאיפשרו לכאב שלי להיות במקום הכי נכון ומכיל. אפילו המחשבה על גיוס התינוק שכבר הפך לבן השמונה למדה להגיע רק באירועים מיוחדים ולא על בסיס יומי.

ועדיין, כל שנה מחדש מחפשת מפלט מהימים האלה.  וכל שנה מגלה שאין כזה ומתמודדת עם השאלה כיצד לשוחח על הנושא עם הילדים. מה להגיד ומה לא להגיד? כי בשונה מיום השואה, למשל, שעוסק במשהו עתיק יומין במושגים של בני 8, יום הזיכרון זה כאן ועכשיו, חיילים מתגייסים וחלקם לא חוזרים. ויום אחד הם יהיו חיילים ומה עושים עם זה?

אז מצרפת כמה כיוונים שגיבשתי בשלב זה. רשימה ממנה אני מלקטת כל פעם מה שמתאים ורלוונטי, מה שמרגיש נכון לאותו הרגע.  אני כותבת על גילאי ראשית בית ספר, וכמובן נדרשות התאמות לגילאים צעירים ומבוגרים יותר ובעיקר התאמה למה שהילדים עצמם מעלים. שאלותיהם יכולות לא פעם להפתיע ודרושה גמישות רבה לניהול שיח תורם ומארגן.  לא מתיימרת לכסות את כל התכנים וההיבטים, אבל בכל זאת נותנת כיוון שעוזר לי באופן אישי.

  1. הקשיב למה שהילדים מספרים, מה לומדים בבית ספר על היום הזה? מה יודעים? מה שמעו? איך מרגישים עם זה? לפעמים שומעים סיפורים מאד עצובים. לתת מקום לרגשות האלה.
  2. להסביר ש"הצפירה והטקס נועדו לזכור את אלה שאינם" לגילאים יותר צעירים. "לזכור את החיילים שנהרגו" בגילאים יותר מאוחרים.
  3. עבורי בלתי אפשרי לנהל את השיחות בנושא בלי להביע את דעותיי. כמה מתוך המסרים  שאני מעבירה לפעמים לילדים כשהנושא עולה. הנקודות הבאות הן לרוב תוצאה של שיחות שהתפתחו עם הילדים איתם אני נפגשת.
  • במלחמות אין מנצחים. מי שמנהל את המלחמות אלה ממשלות.  ועושה רושם שהן ממש זקוקות לרעיונות איך אפשר לבנות יחסים טובים יותר זו עם זו. המלחמה היא פתרון קיצוני, כשמרגישים שאין ברירה.
  • גם בצד השני, מולו נלחמים, יש המון המון אנשים רגילים כמונו ורובם רוצים דברים ממש דומים – חיים שלווים ורגילים, שקט ושלום. אף אחד לא רוצה שחיילים או אנשים של ימותו במלחמה. אפשר לדבר על היוזמות השונות שקיימות לקידום השלום.  לשאול אילו עוד רעיונות היו חושבים שיכולים לדעתם לעבוד?

ילדים זקוקים לאמת, לפתיחות וליושר. אבל הם גם זקוקים לאופטימיות ולתקווה שמגיעה עם הבעת המשאלה לעתיד טוב יותר. אני מאמינה בכוחן של משאלות. במיוחד משאלות של ילדים. ובניגוד לדעה הרווחת אני גם מאמינה שמשאלות צריך להביע בקול. ואולי, רק אולי, אחת או אחד מאותם הילדים והילדות שהביעו משאלה ונתנו לה מקום יגיע יום אחד לעמדה בה היא או הוא יכולים ליישם ולהשפיע ולוודא שהרשימות הנפערות יפסיקו סוף סוף להתארך. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s